ניצול השואה הגלמוד זכה לקבר ישראל

בראשון לינואר צלצל הטלפון בכיסו של הרב אבי בידרמן, שליח חב”ד בווינה. מעברו השני של הקו היה הרב זושא זילברשטיין, עמיתו ממונטריאול שבקנדה.

“אני זקוק לסיוע דחוף ממך”, אמר הרב זילברשטיין. “אישה מהקהילה המקומית פנתה אליי בבקשת עזרה. שכן שלה, ניצול שואה, נפטר אחרי מחלה ממושכת. המנוח היה אדם גלמוד, והיא הייתה האדם היחיד שעמד אתו בקשר. היא מייחלת להביא את גופתו לקבורה יהודית מכובדת, אבל נתקלת במחסום: הרשויות בקנדה דורשות שקרוב משפחה של הנפטר יגיש בקשה בשמו לקבורה יהודית, אבל אין לו קרובי משפחה כאן. לאחר חיפושים גילתה האישה שיש לו קרובת משפחה יחידה בשם הילמן והיא מתגוררת בווינה. רק אם היא תחתום על הבקשה הרשמית, נוכל להביא את המנוח לקבר ישראל. אנא, עזוב את כל עיסוקיך וגש מיד לביתה של הגברת הילמן”.

בידרמן העריך שהצעד חסר סיכוי. חופשת החורף התחילה, וכמו רבים מתושבי העיר, כנראה שגם היא בכלל לא תימצא בביתה. אבל הוא החליט בכל זאת לעשות מאמץ ולגשת לביתה.

כשצלצל באינטרקום בכניסה לבניין לא זכה למענה. הוא לא וויתר והמתין זמן רב בפתח הבניין, עד שאחד הדיירים פתח את הדלת והוא נכנס בעקבותיו לחדר המדרגות. הוא צלצל בפעמון מול דלת ביתה, ללא מענה.

בייאוש החל הרב בידרמן לרדת בחזרה במדרגות, ואז ראה אישה מבוגרת מטפסת בהן בכבדות. “האם גברתי מכירה את הגברת הילמן?”, הוא שאל, ולהפתעתו התברר שהיא האישה שהוא מחפש. “אני הילמן, מה רצונך?”. הוא שיתף אותה בפרטי הסיפור, והאישה נקלעה לסערת רגשות. פניה החווירו וכל גופה רעד. “תבין מה קורה כאן. לא הייתה שום הסתברות הגיונית שניפגש. אני בחופשה ואינני עונה לטלפונים. פתאום נזכרתי ששכחתי את המטרייה בבית והחלטתי לשוב לקחת אותה, למרות שלא יורד גשם היום. קפצתי הביתה רק לרגע, בדיוק בזמן הנכון…”.

“מה שאינני מבינה”, אמרה האישה לרב בידרמן, “מדוע אתה ועמיתך במונטריאול מנהלים מבצע חובק עולם עבור בן דודי המנוח, אדם ששניכם כלל לא הכרתם?”.

“לא הכרתי אותו אישית”, אמר הרב בידרמן, “אבל אני מרגיש שהכרתי אותו מאז ומתמיד. הרבי חינך אותי לחוש מחויבות לכל יהודי ולראות את צרכיו הפרטיים כצרכים אישיים שלי”.