סיפורים, תמונות וסרטונים על הרבי

ג’ בתמוז הוא יום השנה לפטירתו של הרבי. יום ההילולא של צדיק נחשב לזמן קדוש ועת רצון רוחנית להתעלות נפש. נצלו את היום לקחת פסק זמן, להקדיש כמה רגעים להתבוננות עצמית ולשאוב השראה ותעצומות נשמה מדמותו ודרכו של הרבי.

• מעשה טוב – שאיפת חייו של הרבי הייתה להפיץ את ערכי היהדות ולהנחיל את מורשת ישראל לכל. החליטו ביניכם לבין עצמכם על מצווה או מעשה טוב שאותו תקפידו לבצע מדי יום באופן קבוע, בהשראת קריאתו של הרבי להביא את העולם באור התורה והמצוות.
• נר נשמה – הדליקו נר לעילוי נשמה.
• משניות – קראו משניות שפותחות באותיות המרכיבות את שמו של הרבי (מנחם מענדל).

יוסף לוטנברג נפצע במלחמת השחרור ונמנה על מייסדי ארגון נכי צה”ל.

בשנת 1976 הובלתי קבוצת חברים מארגון נכי צה”ל למשחקי אולימפיאדת הנכים שהתקיימו בטורונטו. אחרי שהסתיימו התחרויות, עלה לי רעיון להביא את הקבוצה לניו יורק להיפגש עם הרבי.

הגענו בשני אוטובוסים מלאים באנשים, רובם חיילים לשעבר שנפצעו קשות במלחמת יום הכיפורים. הוכנסנו אל תוך בית המדרש המרכזי, ששררה בו אווירה מיוחדת מאד. ניתן היה ממש לחוש את הקדושה שבמקום.

הרבי יצא אלינו ונשא שיחה בפני חברי המשלחת. ברמז ישיר על מצבם הגופני של האורחים, הרבי אמר דברים שריגשו אותנו מאד: “כשחסר לאדם משהו בכמות, אין זה מהווה סיבה לכך שייפול ברוחו. אדרבה, מאחר שהדבר נחסר שלא באשמתו, ובוודאי במקרה שפציעתו נגרמה כתוצאה מעשיית דבר טוב, ועל אחת כמה וכמה מתוך מסירות נפש להגנה על יהודים בארץ הקודש – הרי זו הוכחה שהבורא העניק לו או לה כוחות רוחניים עודפים ומיוחדים”.

“אדם כזה, התעקש הרבי, לא רק שאינו פחות טוב מהאנשים הסובבים אותו, אלא אדרבה, יש בו יתרון רוח המאפשר לו להתעלות מעל ומעבר לחסרונות הגשמיים הנראים לעין, ולכן הוא מסוגל להגיע להישגים שהם למעלה מהישגי אדם רגיל”.

ואז המשיך הרבי והדהים את הנוכחים בהצהרה הבאה: “לכן אין דעתי נוחה מהכינוי ‘נכה’, ביטוי שמראה על נחיתות וירידה. אדרבה, צריך להדגיש שהוא משהו מיוחד ומצוין על ידי בורא האדם שנתן לו כוחות עודפים ויתרים על אלו שיש לאדם מן השורה, ולכן דווקא הוא יכול להתגבר על קשיים שאדם רגיל לא מסוגל להתגבר עליהם. מסיבה זו, הייתי מציע לשנות את השם ולקרוא להם ‘מצוינים’ ולא ‘נכים’ – כי זו האמת, שיש בהם משהו מצוין ומיוחד”.

בשעתו, גישתו של הרבי הייתה מהפכנית. בתור אדם שעסק כל חייו בתחום הסיוע לנכים, אני יכול לומר שמילותיו של הרבי היו נר לרגליי. פגשתי אנשים שנפגעו בצורות קשות ביותר – עיוורים, משותקים וכן הלאה – אך במעט שנשאר להם, הגיעו להישגים הכי גדולים שניתן להעלות על הדעת. הרבי תפס את העניין מיד ברגע שפגש אותנו, והדברים שאמר דיברו אלינו בצורה בלתי רגילה.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, פגש את הרבי לראשונה בחג שמחת תורה בשנת 1985, בעת שכיהן כשגריר ישראל באו”ם.

בחצות הלילה הגעתי עם מלוויי לאותה כתובת מפורסמת, בית “שבע מאות שבעים” בברוקלין. השעה הייתה מאוחרת, אבל בתוך האולם האווירה הייתה של אמצע היום. אלפי חסידים הצטופפו על פירמידות שנבנו לגובה כדי להכיל את האורחים שהתקבצו מכל העולם.

האנשים שעמדו לצדי דחקו בי: “גש לרבי”. התקרבתי ואמרתי: “באתי לראות אותך”, והוא אמר: “רק לראות?! לא לשוחח?!”.

השיחה נמשכה ונמשכה. לפי הערכתי היא הסתכמה בארבעים וחמש דקות ארוכות. מסביב אלפי חסידים ממתינים להתחיל את ריקודי ה’הקפות’ עם ספרי התורה, ובוודאי אומרים לעצמם: “מי האיש הזה שגוזל את זמנו היקר של הרבי?…” – אבל לרבי היה זמן.

הוא עמד ודיבר על תפקידי באו”ם ועל הדרך בה יש להציג את האמת שלנו בפני אומות העולם. הרבי אמר לי משפט למופת שחדר בעצמותיי והפך להיות נר לרגלי. בתור ראש ממשלת ישראל ציטטתי אותו מעל בימת האו”ם בעצרת הכללית בשנת 2011. וכך הוא אמר: “אתה הולך לבית החושך והשקר הנצחי, אבל זכור שגם באפלה הגדולה ביותר, נר אחד מסלק את החושך. כשאתה מדליק נר אחד של אמת, הוא מפיץ אור יקרות שנראה למרחוק. עליך לעמוד בתוקף ובגאווה על הערכים היהודיים ולהדליק את האור גם במקומות החשוכים”.

ואז, אחרי ששיחתנו הסתיימה, קרה דבר שלא אשכח כל חיי: הרבי לקח את ספר התורה בידו והתקדם לעבר מרכז בית הכנסת. הוא פרץ בריקוד נלהב עם הספר כשאלפי החסידים קופצים מסביב. אמרתי לעצמי: הנה, זה הכוח של העם שלנו, זה כוחה של המסורת שלנו, זוהי האמונה של העם שלנו.