אחרי לילה עצוב, הרבי קם ואמר: “אה, יום חדש הפציע”…

גרשון בֶּר יעקובסון היה מייסדו ועורכו הראשי של העיתון האידי-אמריקאי “אלגעמיינער ז’ורנאל”. בנו, המרצה והסופר הרב סימון יעקובסון, חשף כמה שליחויות חשאיות שאליהן נשלח אביו בשמו של הרבי.

בשנת 1971 אבי חזר מביקור חשאי בברית המועצות הקומוניסטית. הוא נשלח לשם למלא משימה: להבריח עזרי דת ותשמישי קדושה אל תוך המדינה המסוגרת, עבור היהודים הכלואים בה שלא הורשו לקיים אורח חיים דתי בגלוי. עם שובו לארצות הברית התבקש לסור לחדרו של הרבי, כדי לתאר בפניו את כל מה שראה ועשה בשליחותו.

הפגישה עם הרבי נמשכה כל הלילה. אבי לא הפסיק לספר על הסבל והרדיפות שחווים היהודים שנמצאים ‘מאחורי מסך הברזל’, על המצוקות הקיומיות שלהם ועל הכמיהה העמוקה להשיג חופש דת. עם כל סיפור שהרבי שמע, פניו נפלו יותר. עם כל אנקדוטה וחוויה שאבי הזכיר – רוחו של הרבי הפכה מיוסרת יותר. המאבק ההרואי של היהודים המנותקים הללו שבר את רוחו, והיה ניכר כי הוא חווה איתם ממש את הכאב והסבל.

ואז, כשהסתיים הלילה הארוך, קרני שמש ראשונות הפציעו והאירו את משרדו של הרבי. הרבי קם לאיטו מכיסאו ובבת אחת השתנתה הבעת פניו. המבע הכאוב התחלף בחיוניות קורנת, והרבי אמר בטון אופטימי ומאושש: “אה, יום חדש הפציע…”.

זה היה סימן ההיכר של הרבי: אופטימיות נצחית, כמעט עקשנית. גם מול טרגדיה בסדר גודל משברי, הוא סירב לחיות בצל הפחד ולראות את העולם כמקום שלילי. אבל מה שמרשים יותר זו העובדה שהרבי בחר(!) בגישת חיים כזו, הוא עיצב את אופיו האופטימי בעבודה עצמית. כך התבטא בעצמו בחשיפה אישית נדירה לאחד ממקורביו, הרב בער יוניק: “עבדתי על עצמי לראות את הדברים באור חיובי, אחרת לא יכולתי לשרוד”.

הרבי נולד וגדל באחת התקופות החשוכות בהיסטוריה היהודית: הוא נולד באוקראינה בתחילת המאה העשרים, הוא חווה על בשרות את הפוגרומים, מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית ועלייתו של הקומוניזם, ומלחמת העולם השנייה. והתגובה של הרבי לגל הצרות הייתה לקבל החלטה מודעת להתמקד בחיובי ולא בשלילי.