מה התפילה הכי מיוחדת בעיני הרבי?
הרב נחום סטילרמן גדל כילד בשכונת קראון הייטס בברוקלין. בשנות השישים הייתה לאביו חנות מכולת בשכונה, ובגיל תשע הפך נחום לנער השליחויות של המכולת. בעזרת עגלה תלת-גלגלית היה מוביל את המשלוחים ללקוחותיו, בהם גם הרבי והרבנית מליובאוויטש וכן אמו של הרבי.
אמו המבוגרת של הרבי, הרבנית חנה שניאורסון, התייחסה אליי בחביבות רבה, ובכל פעם שנכנסתי עם המשלוח הציעה לי כוס חלב.
בגיל הנעורים, כשעמדתי לעזוב את הבית ולצאת ללמוד במכללה, עניין אותי לדעת מהי התפילה החשובה ביותר בין כלל התפילות, כדי שאשקיע בה במיוחד ואתפלל אותה בכוונה. חשבתי על דרך מיוחדת לגלות את התשובה. באחד הביקורים שלי בבית הרבנית, אזרתי אומץ ושאלתי: “מכל התפילות בסידור, מהי התפילה החביבה ביותר בעיני הרבי?”. הרבנית ענתה שאינה יודעת ושתשתדל לברר עבורי.
כשהבאתי את המשלוח בשבוע הבא, היא אמרה: “אני שמחה שיש לי תשובה לשאלתך. הרבי מחבב במיוחד תפילה קצרה. אלה המילים הראשונות שיהודי אומר בבוקר, מיד כשהוא פוקח את עיניו: “מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך””.
כעבור זמן שמעתי את הרבי מדבר על התפילה הזו ומסביר את משמעותה העמוקה: “הקדוש ברוך הוא מעניק לנו יום נוסף של חיים, משום שהוא נותן בנו אמון שנהפוך אותו לבעל משמעות, שנעשה בו פעולות שיוצרות תועלת. מיד עם פקיחת העיניים בבוקר אנו מזכירים לעצמנו לשמור את הפיקדון שקיבלנו ולא לאכזב את אלוקים. הוא נתן לנו עוד יום של חיים, ותפקידנו הוא לא להעביר אותו בבטלה וחוסר מעש”.
אנשים מעריכים יהודים שגאים ביהדותם
“כך הוא הרגש הטבעי של הגוי: לכבד יהודי שמתגאה בדתו ויהדותו… בממד הפנימי, הגוי מרגיש את מעלת עם ישראל ותורת ישראל ומבקש ללמוד מחוכמתנו הנצחית. כאשר כולנו ננהג בתוקף של ‘גאון יעקב’ ונתגאה בהיותנו ‘ישראל עם קרובו’ של הקדוש ברוך הוא, ניווכח בעינינו כיצד מתכבד שם ישראל בעמים”
הרבי נולד בי”א בניסן תרס”ב (18 לאפריל 1902). שנות ילדותו עברו עליו ברוסיה הצארית, ובתור נער צעיר חווה על בשרו את מאורעות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית.
במכתב ליצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, מתאר הרבי את חלום הילדות שלו שהיה לשאיפת חייו: “מיום הלכי ל’חדר’ (בית הספר), ועוד קודם לכן, התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים ייסורי הגלות הגזרות וההשמדות… והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה יֵאָמֵר ביום ההוא “אודך השם כי אנפת בי (אודה לך אלוקים על שכעסת עליי)”.
הרבי כבן שנתיים, תצלום משפחתי (תרס”ד, 1904)
לצד כל הטוב והיופי, אסור לשכוח: ארץ ישראל היא ארץ הקודש
“הארץ יכולה להיות רק מדינת היהודים, כמו שלבנון עבור הלבנונים ומקסיקו עבור המקסיקנים, אבל אז אין בה כל דבר ייחודי וקשה לומר שהיא מממשת את היכולות האדירות שהועיד לה הבורא. רק כאשר תתנהל הארץ על פי אמות המידה של תורת ישראל ותהווה מגדלור רוחני, היא תבטא את הייחודיות שלה, תעמוד במדרגה גבוהה יותר ותפיץ סביבה אור גדול יותר”
נשים מפיצות אור
איש לא הכין את הגברת אסתר שטרנברג, יו”ר ארגון הנשים של חב”ד בניו יורק, למה שעתיד להתרחש באותו יום ולשנות את חייה.
יחד עם עוד מאות נשים היא התייצבה באולם בית הכנסת של הרבי, על מנת לשמוע שיחת הכנה לקראת ראש השנה הקרב ובא. הרבי פתח בנושא מפרשת השבוע, ואז הטיל יוזמה מפתיעה: “עלינו להוסיף אור בעולם, ולכן עליכן להשפיע על כל אישה יהודייה, החל מילדות בנות שלוש, שתדליק נר בערב שבת קודש ובערבי חגים”.
חלפו שעות ספורות ושטרנברג קיבלה פנייה ישירה ממזכירו של הרבי: עלייך לפרסם מודעה בולטת בעיתון נפוץ, במטרה להסב את תשומת הלב של כמה שיותר נשים למצוות הדלקת הנרות. היא נענתה לאתגר, גייסה כותבים ומאיירים מהשורה הראשונה והקמפיין יצא לדרך. הפעילות הייתה אינטנסיבית מאד והגיעה לכל העולם, מאות אלפי פמוטים יוצרו במיוחד וחולקו לכל מי שקיבלה על עצמה להדליק נר שבת.
בערב בדיקת חמץ, היום הלחוץ ביותר בכל בית יהודי, הופיע שליח בביתה של שטרנברג וביקש ממנה להתייצב בתוך רבע שעה בפתח חדרו של הרבי. היא עזבה את תכשירי הניקיון ברצפת הבית ורצה למשרדו של הרבי. שם המתינו לה שלושה חסידים נכבדים.
כולם נכנסו ביחד לחדרו האישי של הרבי, והוא אמר כי לקראת חג הפסח צריך לדאוג לחשיפה מסיבית של מצוות הדלקת הנרות. הוא הוציא ממגירת השולחן שלו כמה חפיסות גפרורים שקיבל כשי, כתב עליהן בכתב ידו את ראשי התיבות של שמו, והעניק אותן לארבעה בתור מחווה והוקרה על ההתנדבות שלהם למבצע המיוחד.
לא היה להם זמן לבזבז. אחד הכיר מנחה בתוכנית טלוויזיה ולאחר היה קשר לתחנת רדיו. למחרת, בערב החג, הם הרימו מטוס קטן מעל ריכוזים יהודיים כשהוא גורר שלט פרסום גדול. הפעילות משכה תשומת לב, ושתי תחנות טלוויזיה שלחו צוותים שסיקרו את ההכנות לחג ואת קמפיין הדלקת הנרות.
לאחר כל הרעש התקשורתי, נותרו כמה שעות לכניסת החג – ועדיין היה מה לעשות והרבה מרץ ואנרגיה… איכשהו השיגו את ספר הבוחרים של המפלגה הדמוקרטית, ועשרות נשים התיישבו על הרשימות והרימו טלפונים לכל מי שנראתה להן יהודייה, להמריץ גם אותה להתחבר לזהות היהודית שלה.
“בסופו של יום”, סיכמה שטרנברג, “הפצנו אור גדול בבתיהן של מאות אלפי משפחות”.
הרבי עטוף בטלית בתפילה
ושהטוב ביותר ינצח
הנער הצעיר הופתע מהשאלה שהופנתה אליו. בעוד ימים מספר יחגוג את בר המצווה שלו, וסבו לקח אותו לקבל ברכה מהרבי מליובאוויטש. הוא ציפה לשמוע דרשה תורנית, אך השיחה זרמה לכיוון אחר לחלוטין. הרבי שאל אותו: “האם יוצא לך לצפות במשחקי בייסבול על המגרש?”, והוא השיב בחיוב.
“ומי מנצח במשחקים שאתה צופה בהם?”, שאל הרבי. “אין דבר כזה”, השיב הילד בידענות, “בספורט אין כללים. מי שמשחק טוב יותר – הוא מנצח”.
הרבי הביט בו ואמר: “כעת אתה מתחיל את חייך הבוגרים, אתה הופך להיות אחראי למעשיך. זכור תמיד את המסר שזה עתה אמרת. הלב שלך הוא כמו מגרש גדול, שני שחקנים רצים לאורכו: היצר הטוב והיצר הרע. כל אחד מהם מנסה למשוך אותך לצידו. זכור: מי שמשחק טוב יותר – הוא מנצח!”.
שלוש שנים עברו, ובאחד הימים הנער נכנס הביתה בעיניים נוצצות וסיפר באושר כי חברי הכיתה שלו זכו בפרס יוקרתי: חופשת סופשבוע בניו אורלינס. להפתעתו, ההורים הביעו התנגדות. בסוף השבוע ההוא חל יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה היהודית. “זה יום קדוש עבורנו. מעולם לא חיללנו אותו, ובכל שנה אנו הולכים יחד להתפלל בבית הכנסת. אנחנו לא מוכנים לשבור את המסורת”, אמרו לו.
הנער היה בהלם. הוא לא הצליח להבין מדוע עליו לוותר על החוויה החד-פעמית עם חברי הכיתה. הוויכוח הלך והחריף, עד שההורים החליטו להשאיר את ההחלטה בידיו. כלומר, להשלים עם זה שהוא נוסע.
ביום חמישי בערב, כמה שעות לפני היציאה לטיול, הוא ישב בביתו של חבר וצפה במשחק בייסבול. המשחק היה מותח לכל אורכו ובסופו ניצחה דווקא הקבוצה החלשה, זו שאף אחד לא הימר עליה. הפרשן המלומד קם והכריז בפני צופי הטלוויזיה: “ככה זה בספורט. מי שמשחק טוב יותר – הוא מנצח”.
המילים היכו בראשו של הנער. הוא כבר שמע אותן פעם. פתאום ראה את עיניו הטובות של הרבי אומרות לו: “זכור תמיד, אתה נמצא במלחמה בין שני יצרים; מי שמשחק טוב יותר – הוא מנצח!”.
ההחלטה גמלה בו: הוא לא יחלל את יום הכיפורים.
בכל אדם יש משהו ייחודי שאין לאף אחד אחר
“השם ברא את העולם באופן כזה שלכל אדם יש מראה ייחודי משלו, עד שלא יתכן ששני נבראים בעולם יהיו זהים לגמרי, אלא לכל היותר יהיה ביניהם דמיון כללי. הסיבה לכך היא שלכל נברא יש תפקיד אישי, שאינו נמצא אצל נברא אחר. והתפקיד הזה חיוני לצורך הגשמת תכלית הבריאה”