סיפורים, תמונות וסרטונים על הרבי

הצעיר בעל ההופעה החרדית היה חריג בנוף העיר מומביי שבהודו. היה זה הרב גבי הולצברג (זכרו לברכה), שליח חב”ד הנמרץ. הוא התרוצץ בין חדרי האכסניות ובתי המלון המקומיים, איתר פנים יהודיות והפיץ את הבשורה: ‘סדר’ פסח כהלכתו יתקיים בקומת הגג של מלון שליז.

במהלך הסיבוב נכנס הרב גבי לבית הארחה קטן וזול. הוא ביקש מפקידת הקבלה לעיין בספר האורחים ועיניו צדו שם בעל צליל ישראלי. הוא מיהר אל החדר ונקש על הדלת, אך שום מענה לא הגיע. הוא ניסה שנית ושלישית, אך אין קול ואין עונה. בתחושת החמצה הוא פנה לשוב לאחור, ובדיוק אז הדלת נפתחה.

גבר שנראה כמי שהתעורר משינה הביט בו מופתע. “מי שלח אותך אליי?”, שאל בעברית. “הקדוש ברוך הוא”, ענה הרב גבי בטבעיות.

האיש התקשה להאמין. דמעה בצבצה בזווית עינו. “המתן רגע ואצא אליך”, ביקש. הוא לקח לעצמו כמה דקות להתארגן, וחזר לספר את סיפורו לרב גבי:

“יצאתי לטיול בהודו להנאתי. במקרה עצרתי במומביי, רק כדי להמשיך על רכבת צפונה. לא היו לי שום תוכניות להתעכב כאן. כשניגשתי לקופה לקנות כרטיס, גיליתי שהארנק נגנב ממני. נתקפתי הלם. אין לי ארנק, אין לי דרכון – נותרתי חסר כל. הרגשתי אבוד.

“פתאום ניגשו אליי בני זוג מצרפת והתעניינו מדוע אני עצוב. כששמעו שאני מישראל, סיפרו שגם הם יהודים. הם עדכנו אותי שהקונסוליה הישראלית סגורה בגלל החג שיחול הערב, וציידו אותי בסכום כסף שיספיק עבורי כדי להעביר את החג.

“שכרתי כאן חדר ליומיים. שכבתי על המיטה, הבטתי בתקרה והתחלתי לדבר עם אלוקים. תקף אותי ייאוש, לא היה לי מושג מה אני עושה עכשיו. ואז נזכרתי שהזוג הצרפתי אמר שהלילה הוא ליל הסדר, והמונולוג שלי התחדש: “אלוקים, אני יודע, הקשר שלי איתך ‘לא משהו’ אבל אנא, אם אתה אוהב אותי, אל תניח לי להישאר בודד הלילה”.

“נרדמתי מותש, ופתאום אני שומע דפיקות בדלת. פתחתי את הדלת וראיתי מולי רב. כששאלתי מי שלח אותך, ענית: “הקדוש ברוך הוא”… זה מדהים”.

אב ובנו עמדו נרגשים בפתח חדרו של הרבי מליובאוויטש. הנער עמד ימים ספורים לפני חגיגת בר המצווה שלו והתכונן לקבל את ברכת הרבי לקראת היום המשמעותי בחייו.

הרבי קיבל אותם בפנים מאירות, לחץ להם יד חמה ובירך אותם מכל הלב. אחר כך פנה אל הנער והפתיע בשאלה לא צפויה: “אתה חובב בייסבול?”, הנער הנהן לחיוב. מי בארצות הברית לא אוהב את משחק כדור הבסיס?

“איזו קבוצה אתה אוהד?”, המשיך הרבי ושאל, וכמו ילד ניו-יורקי טיפוסי הגיעה התשובה: “היאנקיז”.

“האם אבא לוקח אותך לצפות במשחקים של היאנקיז?”, שאל הרבי, והנער השיב: “כן. רק לפני חודש הלכנו יחד לצפות במשחק באצטדיון הענק של הקבוצה, ה”יאנקיז סטודיום”. אבל האמת היא שהמשחק היה מאכזב. הקבוצה שיחקה חלש, נפלה לפיגור רציני מול היריבה ואבא ואני נטשנו מאוכזבים באמצע המשחק”.

“רגע”, המשיך הרבי לשאול, “וכשאתם עזבתם את האצטדיון, גם השחקנים נטשו את המשחק?”.

“מה פתאום”, ענה הילד בחוסר סבלנות. “אנחנו, הצופים, איננו חלק מהמשחק. אנחנו יכולים לברוח מתי שרוצים. השחקנים הם חלק מהמשחק, הם חייבים להיאבק עד הרגע האחרון כדי לשנות את המגמה ולנצח”.

לרגע הזה הרבי חיכה. הוא אמר בחיוך: “אתה מתחיל כעת את החיים כנער בוגר, זכור את המסר שאתה עצמך הצגת. ביהדות אין צופים מהצד, כל אחד הוא שחקן. כל אדם קיבל מהקדוש ברוך הוא שליחות אישית וייחודית המיועדת רק לו, שרק הוא יכול לבצע הכי טוב שאפשר. בכל רגע עומדת בפניך הבחירה האם להיות ‘צופה’ או לרדת למגרש ולהיות ‘שחקן פעיל’ ולבצע את התפקיד הכי טוב שאפשר. הֶיֵה שחקן!”.

אותו יום החל כיום שגרתי, אך התפתח באורח בלתי צפוי. חיה רבקה גרוסמן בת השש-עשרה, בתו הבכורה של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק, שבה לביתה מבית הספר ואחת מעיניה נפוחה מאד. ההורים מיהרו לרופא עיניים, אך הוא לא ידע לאבחן את הבעיה. הם נשלחו מרופא לרופא, מבתי הרפואה בצפון לתל אביב, ומשם להדסה עין כרם בירושלים, אך כל המומחים לא הצליחו לפתור את התעלומה.

תקופה קצרה אחר כך ביקר הרב גרוסמן בארצות הברית וידיד המליץ לו לפנות אל פרופסור אלברט אורנבלט, מומחה בעל שם עולמי לרפואת עיניים. הוא הצליח לקבוע תור בקליניקה של רופא העיניים למחרת בשעת בוקר, והנערה הוטסה בדחיפות לניו יורק.

“לפני הכול”, אמרה חיה רבקה, “אני רוצה לפגוש את הרבי ולבקש את ברכתו”.

הרב גרוסמן ובתו עמדו בסמוך לכניסה למרכז חב”ד העולמי בברוקלין, והמתינו שהרבי יחלוף על פניהם. כשהגיע הרגע אמר הרב גרוסמן בהתרגשות: “רבי, זו בתי, יש לה בעיה בעין והיא זקוקה לברכת הרבי לרפואה שלמה”. הרבי הביט לשבריר שנייה בעין הפגועה ואמר מיד: “לבדוק את המזוזה בדלת הבית ותהיה לה רפואה שלמה”.

הרב גרוסמן מיהר להתקשר לאשתו בישראל וביקש ממנה למסור לבדיקה את כל המזוזות בביתם. הממצאים היו גלויים על פני השטח. באחת המזוזות נמחקה המילה “עיניך”, מתוך הפסוק “והיו לטוטפות בין עיניך”. באופן מידי נקבעה מזוזה חדשה, כשרה, במקום המזוזה הפסולה.

לפני שהרב גרוסמן ובתו יצאו לפגישה המתוכננת עם רופא העיניים, הנערה פרשה למנוחה מהטיסה הממושכת. כשהתעוררה גילתה כי הנפיחות בעין ירדה.

בפגישה במרפאתו של פרופסור אורנבלט, הציג הרב גרוסמן את התיק הרפואי ובו כל הצילומים והבדיקות שנעשו לבתו. הפרופסור הביט בצילומים ובעין, והביע את השתוממותו. הממצאים שראה לנגד עיניו לא תאמו את התיק הגדוש. הרב גרוסמן סיפר לרופא מה קרה בשעות האחרונות, והוא הגיב: “זה נס. אין לי שום הסבר אחר למה שקרה כאן”.

חלפו שנים והרב גרוסמן ביקר שוב בקהילה יהודית בניו ג’רזי. לפתע ניגש אליו אדם וחיבק אותו בחום. “אני פרופסור אורנבלט”, הוא הציג את עצמו בידידות, “ובזכותך ראיתי נס, גילוי אלוקות ממש…”.

הרב נחמן ברנהרד כיהן כרב הקהילה היהודית בויצ’יטה, קנזס. כאשר ילדיו גדלו, הוא החליט לעזוב את העיר ולשוב לניו יורק. כעת התלבט בנוגע להמשך דרכו: קסם לו לשקוע בלימוד תורה אישי, במקביל הוצע לו לפתח קריירה חינוכית, והצעה שלישית הייתה להתמנות לרב קהילה בדרום אפריקה הרחוקה. הוא החליט להתייעץ עם הרבי.

תורי להיכנס לרבי הגיע בחצות הלילה. הצגתי את התלבטויותיי במשך שעתיים תמימות, והרבי ענה לי במשפט שלא אשכח כל חיי: “משתוללת שריפה בחיים היהודיים, וכל מי שבכוחו לסייע בכיבוי השריפה חייב לעשות זאת. אין לך זכות להסתגר ולהתמקד בצמיחה האישית שלך. אם אלוקים העניק לך יכולת להיות מנהיג קהילה, זו חובתך לעשות זאת”.

“אוכל להתמנות למורה בניו יורק”, טענתי, והרבי ענה: “כיצד אתה משווה זאת להשפעה על מאות משפחות?”.

ניסיתי להצטדק ואמרתי: “הרי עזבתי את ויצ’יטה בגלל החינוך של ילדיי המתבגרים, ואיך אוכל כעת להרחיק עד דרום אפריקה?”. הרבי השיב: “כאשר יהודי עושה למען הקהילה, הוא זוכה לקבל ברכה מהשמים לנחת מילדיו”.

לא וויתרתי וציטטתי פסוק משיר השירים: “שָׂמוּנִי נוֹטֵרָה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי”. רציתי להביע את הטענה שלי, שיהיה זה חוסר אחריות מצדי ללכת לשמור על ‘כרמים של אחרים’, בזמן שאני מזניח את שלי עצמי. ושוב הרבי ענה במשפט למופת: “זה ‘כרמי שלי’! הקהילה היהודית כולה היא הכרם הפרטי שלך, והאחריות עליה היא שלך”.

נסענו ליוהנסבורג ושם התמניתי לרב קהילת אוקספורד, הגדולה בקהילות דרום אפריקה. כעבור עשר שנים הרגשתי שסיימתי את העבודה. הקהילה גדלה, וברוך השם, הצלחתי להקים את קומפלקס החינוך “האקדמיה לתורה” שכלל גני ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. כל חיי חלמתי לעלות לישראל והרגשתי שהגיע הזמן לכך.

נסעתי לניו יורק וסיפרתי זאת לרבי. בתגובה הוא השקיע שעה וחצי בלשכנע אותי לא לנטוש את בני הקהילה. “מאה אלף יהודים נתונים בידיך, אינך רשאי לעוזבם!”. בגילוי לב אישי אמר לי: “האם אינך חושב שגם אני רוצה לגור סמוך למקומות הקדושים בארץ? אבל מוטלת עלינו אחריות”.

הייתי מאוכזב והגבתי בעגמומיות: “ארץ ישראל הולכת וחומקת ממני”. “אז סע לביקור ואני אממן לך כרטיס נסיעה”, אמר הרבי, וזה בדיוק מה שעשה. לאחר שחזרתי קיבלתי טלפון מיהודי אמיד מדרום אפריקה שרצה לבקר את הרבי בניו יורק וביקש שאתלווה אליו כשכל ההוצאות על חשבונו. בדרך עצרנו לנחיתת ביניים בארץ ישראל למסע בלתי נשכח.

כמובן, שמעתי לעצתו של הרבי וכיהנתי כרב קהילת אוקספורד למעלה משלושה עשורים.