סיפורים, תמונות וסרטונים על הרבי

“עברנו תשע שנים מייסרות, של ציפיות ותקוות שהתנפצו באכזבה, עד שזכינו לנס שלנו, לילד משלנו” – כך מתחיל סיפורו המרגש של הרב יוסי סרבריאנסקי, שליח חב”ד בדנוור, קולורדו.

אחרי הנס הראשון, הרב ואשתו רצו להביא עוד ילדים. הם היו מוכנים לעבור הכול שוב כדי לזכות להביא עוד חיים ואושר למשפחתם. הם פנו למרפאת הפוריות שפעלה בעיר והתחילו בטיפול, הם ניסו שוב ושוב, אבל הרופאים היו פסימיים. “חבל על הכאב ועל הכסף”, הם אמרו, “תשלימו עם זה שאתם הורים לילד אחד ותשמחו בו. יש כאלו שגם את זה אין להם”.

קרוב לעשרים עברו מאז נישואיהם, והם השלימו עם העובדה המצערת שהמשפחה שלהם לא תתרחב יותר.

חלפו כמה חודשים וב-26 בנובמבר 2008 אירעה מתקפת הטרור הרצחנית במומביי, הודו. מחבלים חמושים השתלטו על בניין בית חב”ד בעיר ורצחו את זוג שלוחי חב”ד בעיר, הרב גבי ורבקי הולצברג, ועוד שלושה ישראלים שהתארחו במקום.

בכל העולם נערכו אירועי זיכרון לנרצחים. גם בפנסילבניה, ערך השליח הרב שרגא שרמן אירוע קהילתי. בסיום הערב המרגש ניגש לרב שרמן אחד מחברי הקהילה, דוקטור מייקל גלסנר, ובדמעות בעיניים אמר: “הרב שרגא, הם לקחו חמישה משלנו ואני הולך להחזיר חמישה”.

הרב שרמן היה עסוק להיפרד מהאורחים ולא שם לב למה שאמר ד”ר גלסנר, אבל למחרת הוא התקשר אליו: “מייקל, אתה זוכר מה אמרת לי אתמול? מה התכוונת?”. ד”ר גלסנר אמר כי הוא מנהל מעבדת פוריות פרטית והוא לוקח על עצמו את עלויות הטיפולים כדי להביא לעולם חמישה ילדים יהודיים במקום חמש הקדושים שנרצחו בהודו.

הרב שרמן ניסה להיזכר מי מחבריו זקוק לעזרה ונזכר ברב סריבראנסקי שלמד אתו עשרים שנה קודם בניו יורק. הזוג סרבריאנסקי היו כבר נואשים, הם התרגלו למחשבה שזהו זה, אבל הרב שרמן דחק בהם. “תנסו, ולו רק לעילוי נשמתם של הקדושים שנהרגו במומביי”.

תשעה חודשים אחר כך, ביום ח’ חשוון, ילדה הרבנית סריבראנסקי זוג תאומות נהדרות.

“עליך להרחיב את פעילותך אל מעבר לקופנהגן, השתדל לחפש יהודים בכל חצי האי הסקנדינבי”, כך הורה הרבי לרבה הראשי של קופנהגן, הרב עזריאל חייקין. הרב חייקין שב לביתו ומיד התחיל לבצע את המשימה. הוא יצא למסע בעיירות ובכפרים במאמץ למצוא משפחות יהודיות.

ערב אחד הגיע הרב לכפר קטן, בה התגוררה משפחה יהודית אחת. הוא התקבל בחביבות על ידי בני הזוג והתיישב לשוחח אתם. אולם הבעת פניו של הגבר העידה שמשהו מעיק עליו. הוא מיעט לדבר ובעיקר הקשיב.

בשלב מסוים קמה האישה והלכה לחדר אחר, ופתאום האדימו פניו של האיש מהתרגשות. הוא אמר: “אינך יודע מה עשית בביקור שלך בביתנו! ברגע זה דחית את מחשבות ההתנצרות שלנו!”…

האיש לא המתין לשאלות והחל לספר:

“אני ורעייתי היהודים היחידים בכפר. אין הבדל ממשי בשגרת החיים שלנו בינינו לבין השכנים הנוצרים, חוץ מדבר אחד: אנחנו לא מבקרים בכנסייה. העניין הזה מהווה תמיד מוקד של אי נעימות בשיחות עם השכנים. הם לא מפסיקים לנסות לשדל אותנו לבוא אתם לכנסייה. “ממילא ליהדות שלכם אין שום משמעות”, הם אמרו.

“בעת האחרונה הלחץ עלינו גבר, בגלל פעילותו של הכומר האזורי. הוא החל בקמפיין שכנועים ועבר מדלת לדלת כדי להמריץ אנשים לבקר בכנסייה. הוא ביקר בביתנו, השיחה אתו הייתה ידידותית ונוצרה בינינו קרבה.

“מאז החלה אשתי להרהר בקול באפשרות להתנצר ולהיות כמו כולם. במילא אין כל משמעות ליהדותנו, היא טענה, מעבר לכך, כבר שנים אנחנו גרים כאן ומעולם לא בא לכאן יהודי, בוודאי לא רב, לבקר אותנו ולשאול בשלומנו. ואילו הכומר ידידותי כל כך, מבקר אותנו ומתעניין בחיינו.

“הייתי רגע לפני שבירה. הרגשנו שאין עוד סיבות של ממש להימנע מהצעד שיהפוך אותנו לשווים ולהתערות סופית במקום. והנה פתאום אתה באת אלינו כמו מלאך משמים! כעת אתה מבין מדוע אני נסער כל כך?”.

הרב חייקין שמר על קשר רציף עם בני הזוג ועודד אותם להתחיל לשמור מצוות. כעבור זמן החליטו לעבור לגור בקהילה יהודית, וכך חזרה משפחה יהודית אובדת לחיק עמה.

שמואל לנגזם הוא חסיד חב”ד שגר בניו יורק. בשנת 1979 הוא חווה משבר רפואי במשפחה, והמחווה של הרבי הדהימה אותו.

יום אחד החל בני בן השנתיים להתלונן על כאבי בטן. צעקות הילד גברו מיום ליום והוא התקשה לנוע במיטה. רופא המשפחה, דוקטור פלדמן, אבחן כי הילד סובל מבקע (קילֶה) ועליו לעבור ניתוח. ביקשנו חוות דעת של מומחים נוספים, וכולם היו תמימי דעים ביחס לנחיצות הניתוח. אלא שכל אחד מהרופאים המליץ על מנתח אחר.

כתבתי מכתב אישי לרבי. סיפרתי את כל הסיפור והוספתי כי אנחנו מתלבטים באיזה מרכז רפואי לקיים את הטיפול הכירורגי, וביקשתי ברכה.

למחרת קיבלתי טלפון ממזכירו האישי של הרבי. “כדאי שתלך לשמוע את דעתו של דוקטור פלדמן”, הוא אמר לי. מיהרתי למרפאה ונדהמתי לשמוע את מה שהרופא סיפר לי:

ביקרתי היום אצל הרבי לצורך עניין אישי ולפתע הוא פנה אליי בשאלה: “האם תהיה מוכן לעשות לי טובה אישית?”.

“בוודאי”, השבתי, והרבי המשיך: “יש כאן בשכונה פעוט, מטופל שלך, שזקוק לעבור ניתוח בקע. לדעתי, המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא בית הרפואה על שם שולדייס בטורונטו. הם המומחים הגדולים ביותר בתחום וגם מבצעים ניתוח כזה בהרדמה מקומית בלבד. רק שאני תוהה האם הם מסוגלים לנתח בהרדמה מקומית גם פעוט בן שנתיים, שעשוי להיות תזזיתי וחסר מנוחה. אבקש ממך לעשות עבורי טובה אישית. צור אתם קשר וברר האם הם מבצעים ניתוח בקע גם לתינוקות בהרדמה מקומית בלבד”.

ואז הרבי הוסיף ואמר משהו שהותיר אותי המום: “כדאי שתברר האם יש להם תור פנוי לניתוח ביום י”ב בחודש סיוון. שכן משפחת לנגזם נוסעת לאירוע משפחתי בטורונטו יום קודם, וחבל שייאלצו לשלם פעמיים את הוצאות הנסיעה מניו יורק לקנדה”.

הבטתי המום ברופא. לרגע לא העליתי בדעתי לבקש מהרבי לבצע עבורי את הבירור, בסך הכול שיתפתי אותו במה שעובר עליי. והנה, הרבי עושה בעצמו את הבירור ואף בוחר את יום הניתוח כדי להקל עליי את ההוצאות.

הרב נחום רבינוביץ זכרו לברכה היה חסיד חב”ד ותיק שהתגורר בירושלים.

ישבתי בחדר המבואה שלפני חדרו של הרבי והמתנתי לתורי להיכנס לפגישה אישית עם הרבי. לפניי בתור היה גבר שנראה שייך למעמד חברתי גבוה אבל ישב מדוכדך וכבוי. כשהגיע תורו להיכנס, הוא קם בכבדות ונאנח. כשיצא האיש מחדרו של הרבי בתום הפגישה, הוא נראה אדם אחר. הפנים הכאובות והעיניים האפלות הקרינו עכשיו חיוניות ואופטימיות.

הסתקרנתי מאד להבין מה פשר השינוי הקיצוני במצב רוחו של האיש. ביררתי מיהו והלכתי לפגוש אותו.

האיש פתח את לבו וסיפר:

לאחרונה עברתי אסון נורא. הבן היחיד שלי נפטר. הרגשתי שאין עוד טעם בחיי, לא ראיתי שום ערך במעמד ובעושר שלי. כצעד אחרון בחיפוש אחר נחמה, הלכתי לפגוש את הרבי.

הרבי שאל אותי: “כיצד היית מרגיש אם בנך היה נוסע לחוץ לארץ ולמשך תקופה ארוכה היה חי במדינה זרה ורחוקה ללא יכולת לתקשר אתך, ואולם היית יודע שכל הצרכים שלו מסופקים והוא לא עובר שום חוויה שלילית של סבל?”. עניתי שלמרות שהיה קשה לי לשאת את הפרידה והמרחק ממנו, ללא ספק הייתי מאושר בשביל הבן שלי.

“ואילו היית יכול לשלוח אליו חבילות לאותו מקום”, המשיך הרבי ושאל, “למרות שהוא אינו יכול להגיב ולענות לך – היית עושה זאת?”.

“כמובן”, עניתי בלי לחשוב פעמיים.

“אז דע לך שזה בדיוק המצב הנוכחי”, סיכם הרבי, “אתה לא רואה את הבן שלך, אבל הוא בהחלט רואה אותך. בכל תפילה שאתה מתפלל – אתה שולח הודעה לבן שלך. בכל תרומה שלך לצדקה – הנך שולח לו ‘חבילה’. הוא לא יכול להגיב, אתה לא תשמע אותו עונה לך – אבל הוא מעריך את המילים ואת המתנות שלך”.

העיתונאי שלמה שמיר שימש שנים ארוכות ככתב עיתון ‘הארץ’ בניו יורק, ובמסגרת זו נפגש עם הרבי.

שנים רבות חולם הייתי על פגישה עמו, עם אחד מענקי הרוח של דורנו, והנה עומד אני לפני דלת חדרו של הרבי מליובאוויטש. הרבי מתרומם קמעה מכיסאו, לוחץ את ידי ומזמינני לשבת על הכיסא ממול. עיניו תכולות, זקנו אפור וחיוכו יכול להמיס את ערמות השלג של ניו יורק. שעתיים תמימות שהיתי במחיצת הרבי. הוא דיבר מבלי להפסיק.

הוא דיבר על אמונה. ולא על הצורך באמונה, לא על דרכים להביא יהודים רחוקים לאמונה, אלא על אמונה הקיימת כבר, החיה בטבעיות בליבותיהם של היהודים בזמננו, בעיקר אלה היושבים בארץ ישראל.

הרבי שופע אהבה לעם ישראל, לארץ ישראל ולעם היושב בה. הוא מאמין גדול בהם, ויותר מזה באמונתם. וכה אמר: “כל אחד מתושבי ישראל כיום מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע בעצמו על כך. ארץ ישראל היא חבית מלאה וגדושה באמונה, חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה. יהודי יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו, מהו הדבר המחזיק יהודי זה בארץ ישראל? מדוע הוא חי בה? למה יוצא להגן עליה? כי מבלי שידע על כך, הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל”.

כיום, מדגיש הרבי, אין פנאי להסברה. היום יש לדרוש ולתבוע, לתבוע מה שיותר. הנוער של ימינו מחפש אתגר, נקודת המוצא צריכה להיות: “תפסת מרובה!”. צריכים לדבר בתקיפות ובכנות של אדם הרוצה וחפץ בטובתו של רעהו, ומול תקיפות כנה כזו מושפע הנדרש והנתבע יותר מכל.

“ראינו”, אמר הרבי, “כי בשעת חירום, בשעת בעירה, הנוער שלנו נכון לכל, להקרבה ולמסירות נפש ממש. הנוער שלנו רוצה פקודה, לא ויכוחים. ופקודה לביצוע משהו שהוא קשה, מפרך, לא נוח וקל. היהודי בטבעו אינו נבהל מקשיים. היהודי הוא בטבעו ‘להכעיס’ניק’ (= מרדן). אנו עם קשה עורף ועם של מסירות נפש. עם של ‘דווקא’יזם’ ולא נבהלים מאתגרים. אינני אומר שלא צריך להסביר, להתווכח – אבל אסור לנו לבזבז זמן על וויכוחים והסברה. אנו חיים בתקופה של מעשים ועלינו לתבוע מעשים. הרבה מעשים”.