העצה של הרבי על ארוחת השבת הצילה את המשפחה
משפחה בברוקלין עברה טלטלה רצינית. בנם הבכור, נער בן שמונה עשרה, הסתכסך עם ההורים ועזב את הבית בטריקת דלת. הוא החליט לשכור דירה עם חברים במנהטן ולנתק את הקשר עם המשפחה. האימא הרגישה שבנה אובד לה וביקשה עצה כיצד להתמודד עם המצב.
זו הייתה סטירת לחי עבורי. הייתי מתהפכת על המיטה בלילות, מתייסרת במחשבות: היכן הוא עכשיו? מה הוא אוכל? איפה הוא מבלה? איך הוא מפרנס את עצמו ומשלם את שכר הדירה?
המתח והחרדה היו נוראים, קשים מנשוא. לא יכולתי לעמוד בהם יותר, ונכנסתי לפגישה אישית עם הרבי, לבקש את עצתו כיצד להשיב את הילד הביתה.
הרבי שמע אותי בסבלנות והשיב תשובה קצרה: “תשקיעי כוחות בסעודה המשפחתית בליל שבת, תהפכי אותה למרכז החיים בבית”.
זאת הייתה תשובה מפתיעה, משום שהילד כבר מזמן החליף כתובת. אבל זה מה שעשיתי. ביום ראשון בבוקר קראתי לשלושת הילדים שנותרו בבית ושאלתי כל אחד מה הוא הכי אוהב לאכול. הראשון ביקש סלט מיוחד, השני אהב מאד שניצל והשלישי רצה גלידה.
בערב שבת בעלי והילדים שבו מבית הכנסת וחיכתה להם הפתעה ממני. השולחן היה ערוך בצורה חגיגית, לכל ילד המתינה המנה שהוא הזמין ולידה פתק: “אוהבת אותך, שבת שלום”.
המחווה המיוחדת הזו שינתה את כל האווירה. הארוחה התנהלה בצורה רגועה ושלווה, הייתה שיחה משפחתית פתוחה וממש הרגשנו נפלא ביחד. בשבוע הבא שיתוף הפעולה עלה רמה והתחזק. בעלי ויתר על חצי שעת עבודה באמצע השבוע כדי לשוב הביתה מוקדם יותר, לפתוח ספר ולהכין כמה דברי תורה לומר בארוחה המשפחתית המשותפת. הילדים היו במרכז, כל תשומת הלב שלנו הוקדשה להם, והם הרגישו בעננים.
עברו כמה שבועות. באחד הימים התקשר הביתה הבן שלנו שעזב את הבית וביקש לדבר עם האחים שלו. הוא התעניין ושאל מה חדש בבית, ואחד מהם סיפר בעיניים נוצצות על החוויה שעוברת עליהם: “אתה לא מבין כמה טוב לנו ביחד, איך אבא ואימא אוהבים אותנו”.
השיחה הזו עשתה כל מה שלא הצלחנו לעשות קודם. כנראה שחיי הבדידות במנהטן לא היו ממש פסגת אושר עבור הבן שלנו. הוא הודיע שיבוא הביתה לשבת הקרובה רק בשביל לראות. הוא הגיע הביתה וישב בשקט ובתום הסעודה עזב וחזר למנהטן, אבל הגיע גם בשבת הבאה, וגם בשבת שלאחריה, עד ששב הביתה.
הסוד לנישואים מאושרים: לוותר
“הנני לעורר אותו ולזרזו על החיזוק להרבות השלום בביתם. כפי שהבנתי מתוך השיחה ומצב רוחה של אשתו – כדאי שהוא ישתדל ביותר להיות וותרן במידותיו ולהתייגע ככל יכולתו לוותר עבורה. כבר אמרו חכמינו ז”ל, שהקדוש ברוך הוא מצווה למחוק את שמו הנכתב בקדושה ובטהרה ובלבד להטיל שלום בין איש לאשתו… כל השתדלות בזה היא מצווה רמה ונישאה”
יצחק רבין שוחח עם הרבי על השאלה: מה גרם לעם ישראל להיות תמיד בודד?
באביב של שנת 1972 כיהן יצחק רבין כשגריר ישראל בוושינגטון. מספר ימים לפני חג הפסח הוא ביקר במעונו של הרבי, ומסר את ברכת הנהגת מדינת ישראל לרגל יום הולדתו השבעים של הרבי.
במיוחד הרשימו אותי עיניו של הרבי. עיניים שקטות אבל חודרות עמוק. כך גם נשארה דמותו חקוקה בזיכרוני – העיניים. אתה מרגיש באמצעות העיניים מה שמתרחש, או מה שהוא רוצה שתרגיש שמתרחש, בקרבו ובמחשבתו.
אני זוכר בבהירות את שיחתנו. הרבי פתח והפנה אלי שאלה: “האם אינך חש בודד כנציגה של מדינה יהודית בתוך מאה ועשרים עמים וארצות המיוצגים בוושינגטון?”.
מנקודה זו ואילך, החל הרבי לעסוק בשאלה על הפסוק “עם לבדד ישכון”: מה גרם לעם ישראל תמיד-תמיד, בכל הגלויות ובכל התקופות, שיהיה “בדד” במידת מה? האם זו תוצאה מבחירת העם היהודי או תוצאה מדחיית הסובבים אותו?
במשך עשרים דקות הרבי הסביר לי כי המניע העיקרי במניעת ההתבוללות וההיטמעות בין העמים היה אמונת ישראל, הדת היהודית והנכונות של יהודים למות על קידוש השם. זה המניע העיקרי במניעת ההתבוללות, לצד הדחייה של הסביבה. מין שילוב של החיובי עם השלילי.
נושא אחר שהעלה הרבי היה שמטרתו העיקרית של הרבי עצמו היא לפרוץ עם החיים היהודיים, להיות פעיל ואקטיבי ולשגר את חסידיו לעסוק בחינוך יהודי בכל מקום ובכל זמן.
זו הייתה שיחה מרתקת. פגשתי אדם שמצד אחד חי בעולם של תורה, ומאידך גיסא בעל מבט מפוכח ופרקטי על המציאות הריאלית בכל מקום בעולם, לצד רגישות רבה להמשך קיומו של עם ישראל.
הרבי מחלק יין מ”כוס של ברכה”
מוות הוא רק גופני, כלום לא פוגע בנשמה הנצחית
“הקשר בין איש לאשתו ובין ילדים לאביהם אינו מצד הגוף הגשמי, שהוא בשר גידים ועצמות, אלא מצד הנפש והרוח, שהן הן עיקר האדם ומהותו ועצמותו. מובן שכדור רובה או רסיס פגז או מחלה וכיוצא באלו פוגעים ומזיקים לגוף, אבל אין ביכולתם להזיק לנפש ולנשמה. הנשמה ממשיכה לחיות חיים נצחיים והיא ממשיכה בקשר עם בני המשפחה, מצטערת בצערם ושמחה בכל השמחות הבאות במשפחה.
מזה מובן גם כן שהנשמה הנמצאת בעולם האמת שואבת תענוג מיוחד אם רואה שבני המשפחה מתאוששים מהאסון ומשתדלים ככל התלוי בהם לסדר חייהם באופן טוב…”
דוכן הבדים של זיילר הפך לשלט חי על השבת
“רבי, מה ביכולתי לעשות למען העם היושב בציון? בני עמי שותתים דם, ואיך ביכולתי לשבת שאנן באמריקה העשירה?”.
אלו היו הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והדי הקרבות התפשטו מעבר לים. השמועות על מספר החללים שנפלו במלחמה הגיעו לניו יורק ופצעו את לבו של ר’ דוד דייטש, חסיד חב”ד עשיר מברוקלין. הוא נכנס לחדרו של הרבי וביקש את עצתו כיצד להגיש עזרה לעם היושב בציון.
“אם תהיה פרנסה טובה לתושבי הארץ, הכול יהיה קל יותר”, השיב הרבי, “עליך להקים מפעל בארץ שיעניק פרנסה מכובדת לתושבים”. דייטש קיבל את המשימה ושלח את חתנו, מאיר זיילר, להקים מפעל בקרית מלאכי. זיילר הקים מפעל טקסטיל משגשג בשם פלוקטקס, שמפרנס עד היום מאות משפחות.
במטרה להרחיב את הייצור, זיילר עבר לשווק את תוצרתו בחוץ לארץ. הוא החל להשתתף בתערוכות בדים יוקרתיות באירופה והציג את הסחורה בפני סוחרי בדים מביני עניין. אבל עמד בפניו אתגר: התערוכות התקיימו בדרך כלל בסופי שבוע, בימים רביעי עד ראשון, ובתווך חל יום השבת. היה עליו לסגור את הדוכן למשך יממה יקרה בעיצומה של התערוכה. כיהודי מאמין ושומר מצוות הוא לא התלבט לרגע, ושעתיים לפני כניסת השבת היה תולה שלט על הדוכן שהודיע כי המקום נסגר ליממה לרגל יום המנוחה היהודי.
בפגישה עם מזכירו של הרבי, סיפר זיילר על ההתמודדות שלו עם שמירת השבת בתערוכות הבדים. כעבור זמן קצר קרא לו המזכיר ואמר שלדעת הרבי הוא צריך לנהוג אחרת: “את השלט על השבת לא צריך לתלות שעתיים לפני כניסת השבת. יש לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה”.
זו הייתה, קודם כל, דאגה לעסקים של זיילר. כשהקליינט רואה את השלט בשבת, הדוכן כבר סגור והוא ימשיך הלאה. אך כשהוא רואה את ההודעה יומיים קודם, הוא יודע שעליו להקדים ולהיכנס לזיילר לפני המתחרים…
אבל באופן מעמיק יותר, הרבי העביר לו את המסר הבא: אתה באמת חושב שהשם שלח אותך לפריז או לרומא רק לצורכי פרנסה?! הוא לא יכול לתת לך פרנסה בירושלים?! אדם נשלח לקצה העולם כדי להיות שֶלֶט חי על השבת, כדי שיחלוף על ידו יהודי וייזכר שיש בורא לעולם.
לימוד תורה וקיום מצוות, זו הדרך להצלחה
“התחום הגשמי והתחום הרוחני הולכים יחדיו בעולם בכלל, ובנוגע לאיש ואישה הישראלים (= יהודים) בפרט. ולכן כשמבקשים הצלחה וברכה בגשמיות, מוכרחים להגדיל הצינור והכלים הרוחניים להמשכת העניינים מלמעלה, והם הם ענייני תורה ומצוות כמובן”
ממנהיג ניאו-נאצי ליהודי חם – סיפורו הלא ייאמן של צָ’נָד סֶגֶדִי
זה היה ערב רגיל בחייו של הרב שלמה כובש, שליח חב”ד בבודפשט. הוא בדיוק סיים למסור שיעור תורה בבית הכנסת והתכוון לצעוד הביתה. לפתע נשמע צפצוף ממכשיר הטלפון. הרב נדהם לקרוא את הודעת הסמס שנחתה בו: “זה צָ’נָד סֶגֶדִי. אני מבקש לפגוש אותך בהקדם”.
לפגוש את צָ’נָד סֶגֶדִי היה כמו לפגוש את השטן בעצמו. סגדי היה השני בבכירותו במפלגה האנטישמית ‘יוביק’, פוליטיקאי ניאו-נאצי מתוחכם שהצית את הונגריה בשנאה ליהודים. כבר בהיותו נער הקים חנות מזכרות שמכרה חולצות עם צלבי קרס, ובהמשך הוביל את ‘המשמר ההונגרי’, מיליציה שהסתובבה בשכונות המיעוטים וזרעה אימה. סגדי הוא האיש שלא היית רוצה לפגוש לבדך ברחוב חשוך, והנה הברנש הזה מבקש לפגוש את הרב.
סגדי הגיע לפגישה מבולבל וסיפר דברים שנשמעו כמו הזיה. אנשי המפלגה חיטטו בעברו וגילו כי סבתו, אימהּ של אימו, היא יהודייה ניצולת אושוויץ. כך שסגדי האנטישמי, זה שמאשים את היהודים בכל צרות העולם, הוא למעשה יהודי בעצמו.
“האם אני באמת יהודי?”, רצה סגדי לשמוע, “ומדוע עליי להפסיד את הקריירה בגלל סבתא שלי?”. הרב הציג את העמדה ההלכתית לפיה הזהות היהודית עוברת בתורשה ואי אפשר לחמוק ממנה. סגדי הבין שמה שהיה לא יהיה עוד. הוא לא יוכל להמשיך את פעילותו במפלגה.
חלפו כמה שבועות וסגדי ביקש לפגוש שוב את הרב. הפעם התעניין באפשרות להצטרף כחבר בקהילה היהודית. הוא מעונין לבוא לבית הכנסת, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, כמו כולם.
הרב כובש נאלם. הוא נקלע לדילמה קשה מאד. האם לקבל אדם שרק לפני שבועות זרע שנאה? גם בקהילה עצמה פרצה סערה: יהודים מבוגרים, ניצולי שואה, שחששו לצעוד ברחוב, הזדעזעו מהמחשבה כי הוא יתפלל לצידם בבית הכנסת. “הוא רק חייך חיוך יפה והכול נמחל לו?!”, כאבו.
הרב כובש העלה את השאלה בפני הרב ברוך אוברלנדר, אב בית הדין בהונגריה. הרב אוברלנדר התלבט והתחבט ממושכות, עד שנזכר בדברים ששמע מהרבי מליובאוויטש: “מצוות אהבת ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו שאוהבים צדיק גמור. שכן הטעויות שאדם עושה נובעות ממקור חיצוני בלבד ואינן משקפות את מהותו העמוקה”.
סגדי הוזמן לפתוח דף חדש, מלא חיבור ואהבה לבני עמו.