בשנת תשמ”א (1981) הקים הרבי את תנועת הנוער “צבאות השם”. הרבי ראה בחינוך הילדים והנוער אתגר השעה, ועיצב את מטרות הארגון בהתאם לגישתו החינוכית ששאפה לחדור לליבם של בני הדור הצעיר ולעורר בהם הזדהות עם הערכים היהודיים. על פי הנחיותיו של הרבי, אופי הפעילות של התנועה משלב מוטיבים היררכיים וצבאיים, על מנת לעודד בקרב הילדים משמעת עצמית, אמביציה ורעב לניצחון במלחמה הפנימית בין היצרים.
כיום פעילים סניפים של הארגון בכל רחבי העולם, בהם חברים למעלה מחצי מיליון ילדים.
כנס ילדים עונתי של ארגון “צבאות השם” באולם בית המדרש של הרבי (תחילת שנות השמונים)
בשביל מה הנשמה יורדת לעולם?
“אדם אינו יכול להעריך אפילו את החשיבות של פעולה בודדת אחת שעשה… החשיבות שניתנה אפילו לפעולה בודדת אחת הודגשה על ידי הבעל שם טוב באמצעות הביטוי הבא: ‘נשמה יורדת לעולם למשך שבעים או שמונים שנה, למען מטרה יחידה של עשיית טובה אחת ליהודי, בגשמיות או ברוחניות’. לכן אם תיקחי בחשבון את כל מעשי החסד שעשית בעבר ותמשיכי לעשות בימים ובשנים הבאים באופן ישיר או עקיף, בוודאי תגלי שיש לחיים משמעות רבה”
למה הרבי מקנא בי?
שעת חצות הלילה עברה מזמן. הנוכחים סביב השולחן בבית חב”ד באנטוורפן הרימו כוסות “לחיים”, שרו ואיחלו אחד לשני את כל הטוב שבעולם. במרכז השולחן ישב הרב שבתי סלבטיצקי והלהיב את הנוכחים בדברי תורה ובמילים מהלב.
לפתע ניגש אליו אחד האורחים וקרא לו הצידה. הוא רעד בכל הגוף ואמר: “הרב, אני רוצה לספר לך משהו, רק בבקשה אל תכעס עליי. פגשתי בחורה באיטליה, התאהבנו והחלטנו להתחתן. אני בתהליך של התקרבות לשמירת המצוות, והבעיה היא שהיא לא יהודייה. מה עושים?”.
“בוא ניסע יחד לרבי”, ענה הרב סלבטיצקי. “מדי שבוע הרבי מחלק שטרות של דולר לצדקה. יהיו לך כמה שניות בסך הכול לעמוד מולו. אז תתמצת את הסיפור שלך בכמה מילים, ותשאל את הרבי”.
הרב והבחור טסו יחד לניו יורק. הם התקדמו בתור הארוך, נרגשים ומתוחים, והנה מצאו את עצמם עומדים מול הרבי.
הרבי הושיט לבחור דולר והביט אל תוך עיניו. הבחור אמר בקול חנוק: “רבי, יש לי בעיה. הכרתי נערה לא יהודייה ואנחנו עומדים להתחתן…”.
הרבי הקשיב בפנים רציניות, ולפתע חיוך האיר את פניו. הרבי אמר שלוש מילים: “אני מקנא בך”.
הבחור הוכה בהלם, והרבי מיד הסביר: “הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד ניסיונות להתמודד אתם. דע לך שהניסיונות הם סולם, אי אפשר לעלות למעלה בלעדיהם. הקדוש ברוך הוא העמיד אותך בניסיון הזה דווקא בגלל שהוא מאמין בך, כי הוא יודע שאתה מסוגל לעמוד בו. יש לך סולם לטפס למעלה! אני לא נתקלתי בניסיון כזה, אני מקנא בך!”…
הבחור נקלע לסערת רגשות. הוא התיישב על הכיסא הקרוב ביותר ומירר בבכי כמו תינוק. אחרי שהתאושש, הוא ניגש לרב ואמר: “זה נגמר”. הוא עזב הכול ונסע לישראל, שם הוא התחתן והקים משפחה יהודית כשרה.
הרבי אמר לרופא: “אני יושב עם אשתי מדי ערב לכוס תה”
בחג שמחת תורה שנת 1977 עבר הרבי אירוע לב חמור. הוא פונה לחדרו ושם קיבל טיפול רפואי מקצועי. במשך ארבעים יום שהה הרבי בחדרו להתאוששות והוריד מעט את מתח הפעילות.
באחד הערבים באותה תקופה התפתחה שיחה עמוקה בין הרבי לקרדיולוג הבכיר שטיפל בו. הרופא פתח את ליבו באוזני הרבי וביקש לשמוע את עצתו להצלת חיי הנישואים שלו. “צברתי שם בינלאומי כמנתח לב בכיר, מגיעות אליי פניות מקצועיות מכל העולם ואין דבר שאפשר להשוות לסיפוק שמרגישים בהצלת חיי אדם. אבל מבחינה משפחתית אני שרוי בתסכול עמוק. שעות העבודה נמשכות אל תוך הלילה וגולשות גם אל סופי השבוע, ואינני פוגש כמעט את אשתי וילדיי. גם כשאני כבר בבית, הטלפון יכול לצלצל בכל רגע ולהחזיר אותי למחלקת הלב בבית הרפואה. כך חיי הנישואים שלי הידרדרו לשפל.
כיצד אוכל לאזן בין שתי משימות חיי?”.
“גם אני נמצא באותה סיטואציה”, השיב לו הרבי. “גם אני משתדל להתמסר לציבור בכל רגע אפשרי, וזה בא על חשבון הזמן הביתי. וזה הפתרון שמצאתי: אני מקפיד לשבת עם רעייתי, הרבנית, לעשרים דקות רגועות על כוס תה מדי ערב וערב. עשרים הדקות הללו יקרות בעיניי כמו הנחת התפילין בבוקר. כשם שאת הנחת התפילין לא אפספס לעולם, גם ביום הלחוץ ביותר בשנה, כך עשרים הדקות הללו הן קבועות וקשיחות ולעולם לא אוותר עליהן”.
סוד שימור הנישואים נמצא בהתמדה, במוכנות להתמסר בצורה קבועה לבניית הקשר הזוגי והענקת תשומת לב ושיתוף לצד השני. הדבר הגרוע ביותר הוא לקבל את הנישואים כדבר מובן מאליו, לצפות מהם להתקיים מעצמם ולהפסיק להתמסר אליהם.
“יחידות” היא פגישה אישית בארבע עיניים עם הרבי. פגישות היחידות נערכו בחדרו האישי של הרבי, ובסדר יומו של הרבי הן תפסו לילות שלמים מדי שבוע. מאחורי הדלת הסגורה אנשים שפכו בפני הרבי את ליבם ופתחו את נפשם, וחשו שלאדם שיושב מולם אין דבר חשוב יותר מהם. גם אם הפגישה נמשכה דקות ספורות, מה שנאמר בה נגע בלב, ריפא כאב והעניק כוח והשראה לחיים.
תמונה נדירה מתוך פגישת יחידות פרטית (סוף שנות השישים, תיארוך משוער)
רק הכרה באלוקים מייצרת משמעת
“הדרך היחידה לטעת בלב הילדים ובני הנוער משמעת הגונה וברת קיימא היא על ידי יראת או אהבת כוח עליון יותר מהאדם עצמו. כדברי חכמינו ז”ל שיש “עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”, אלו עין ואוזן [שרואות ושומעות הכול] ואי אפשר לחמוק מהן או להוליכן שולל על ידי תרגילים ערמומיים, והמעשים נכתבים בספר נצחי שאי אפשר לזייף או לשכתב אותו… רק בדרך זו אפשר להדריכם ולחנכם לרסן את תאוותיהם ורצונותיהם האישיים”
אחרי לילה עצוב, הרבי קם ואמר: “אה, יום חדש הפציע”…
גרשון בֶּר יעקובסון היה מייסדו ועורכו הראשי של העיתון האידי-אמריקאי “אלגעמיינער ז’ורנאל”. בנו, המרצה והסופר הרב סימון יעקובסון, חשף כמה שליחויות חשאיות שאליהן נשלח אביו בשמו של הרבי.
בשנת 1971 אבי חזר מביקור חשאי בברית המועצות הקומוניסטית. הוא נשלח לשם למלא משימה: להבריח עזרי דת ותשמישי קדושה אל תוך המדינה המסוגרת, עבור היהודים הכלואים בה שלא הורשו לקיים אורח חיים דתי בגלוי. עם שובו לארצות הברית התבקש לסור לחדרו של הרבי, כדי לתאר בפניו את כל מה שראה ועשה בשליחותו.
הפגישה עם הרבי נמשכה כל הלילה. אבי לא הפסיק לספר על הסבל והרדיפות שחווים היהודים שנמצאים ‘מאחורי מסך הברזל’, על המצוקות הקיומיות שלהם ועל הכמיהה העמוקה להשיג חופש דת. עם כל סיפור שהרבי שמע, פניו נפלו יותר. עם כל אנקדוטה וחוויה שאבי הזכיר – רוחו של הרבי הפכה מיוסרת יותר. המאבק ההרואי של היהודים המנותקים הללו שבר את רוחו, והיה ניכר כי הוא חווה איתם ממש את הכאב והסבל.
ואז, כשהסתיים הלילה הארוך, קרני שמש ראשונות הפציעו והאירו את משרדו של הרבי. הרבי קם לאיטו מכיסאו ובבת אחת השתנתה הבעת פניו. המבע הכאוב התחלף בחיוניות קורנת, והרבי אמר בטון אופטימי ומאושש: “אה, יום חדש הפציע…”.
זה היה סימן ההיכר של הרבי: אופטימיות נצחית, כמעט עקשנית. גם מול טרגדיה בסדר גודל משברי, הוא סירב לחיות בצל הפחד ולראות את העולם כמקום שלילי. אבל מה שמרשים יותר זו העובדה שהרבי בחר(!) בגישת חיים כזו, הוא עיצב את אופיו האופטימי בעבודה עצמית. כך התבטא בעצמו בחשיפה אישית נדירה לאחד ממקורביו, הרב בער יוניק: “עבדתי על עצמי לראות את הדברים באור חיובי, אחרת לא יכולתי לשרוד”.
הרבי נולד וגדל באחת התקופות החשוכות בהיסטוריה היהודית: הוא נולד באוקראינה בתחילת המאה העשרים, הוא חווה על בשרות את הפוגרומים, מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית ועלייתו של הקומוניזם, ומלחמת העולם השנייה. והתגובה של הרבי לגל הצרות הייתה לקבל החלטה מודעת להתמקד בחיובי ולא בשלילי.
כל ילד שנולד פותח צינור של שפע
“בנוגע לרצון ההורים בילדים נוספים, אלא שדואגים מפרנסה גשמית ועושים חשבון שמצב הפרנסה אינו מאפשר – הנה חשיבה זו מעידה על קטנות אמונה. יהודי עושה אמנם התלוי בו להשגת הפרנסה, אבל העשייה היא לא יותר מאשר יצירת כלי עבור ברכת השם. השפעת המזון והפרנסה באה מלמעלה, כפי שכל אחד אומר בברכת המזון: ‘הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים’.
וכיון שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו “פרו ורבו”, ברור שעם כל ילד שנולד נפתח צינור חדש לברכת השם, להשפעת מזון ופרנסה (גם) לילד החדש שנולד, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה”