רק לעודד את הילדים, לא לייאש
“בעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש, חלילה. במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו’, ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות”
אחרי שלושה ימים אינטנסיביים, לפנות בוקר הרבי התיישב ללמוד
ארי סמית הוא סופר שמציג את סיפוריהם של אנשים שזכו למפגשים מיוחדים עם הרבי. הוא עצמו חווה מקרוב חוויה אישית שהדהימה אותו ולימדה אותו על התשוקה והאהבה של הרבי ללימוד התורה.
את חג השבועות בשנת 1991 עשיתי אצל הרבי. זה היה רצף של שלוש יממות שהוקדשו להתרוממות רוח, לימוד ותפילה עם הרבי: שבת ושני ימי חג.
סדר היום של הרבי היה עמוס, אינטנסיבי מאד. בליל שבת הרבי למד לאורך כל הלילה. למחרת, בצהרי השבת, קיים הרבי התוועדות ארוכה עם החסידים, במהלכה אמר שיחות תורניות עמוקות – ולא נח. בערב, ליל חג השבועות, שוב הרבי לא עלה על מיטתו אלא למד תורה כל הלילה, בהתאם למנהג היהודי הנושן ללמוד “תיקון ליל שבועות” בליל החג.
למחרת בלילה שוב הרבי לא עצם עין. בשעת חצות הרבי יצא לקבל את המוני החסידים החוגגים ששבו מסבב של שמחה בבתי הכנסת וברחובות ניו יורק. ולמחרת בצהריים הרבי שוב התוועד, ושוב נשא שיחות ודברי תורה עמוקים, עד שעות הערב.
הגיע מוצאי החג ואפשר היה לצפות שהרבי ייתן לעצמו מעט מנוחה, אבל לא. זה הרגע בו התחיל האירוע שקראנו לו “כוס של ברכה”. אלפי אנשים מגיעים לבית המדרש של הרבי ועוברים לפניו כדי לקבל מעט יין מכוס ההבדלה שלו. החלוקה נמשכה שעות ארוכות והסתיימה רק בשעה שתיים לפנות בוקר, כשבכל הזמן הזה הרבי עומד על שתי רגליו ומעודד את השירה של הקהל ללא הפסקה.
וכל זה, צריך להזכיר, כשהרבי ציין כבר יום הולדת 89!
ואז הגיע הרגע שהדהים אותי: בשלוש לפנות בוקר, כשהסתיימה חלוקת היין והרבי חזר סוף-סוף לחדרו הפרטי, קרה דבר מדהים. הווילון היה מוסט מעט, כך שזכיתי להצצה נדירה. במו עיניי ראיתי את הרבי ניגש בחפזה אל ארון הספרים, מוציא ספר תורני ונעמד לעיין בו. הרבי עמד, לבוש עדיין בבגדי השבת, חגור באבנט התפילה, ובלי לעשות הפסקת קפה או מנוחה קלה – ניגש ללמוד. הוא לא יכול היה לכבוש את התשוקה העצומה ואת האהבה שקיננה בו ללימוד התורה, כמו ילד שפורש את ידיו סביב אביו ומחבק אותו בחום.
בשנת תשל”ב (1972), ציין הרבי את יום הולדתו השבעים בהתוועדות עם החסידים. “אין לי שום כוונה לפרוש מהעשייה או להאט את הקצב”, אמר הרבי לקהל האלפים שנכח בהתוועדות החגיגית, “להיפך – זה הזמן להגביר את הפעילות ולהוביל תנופת עשייה חדשה”. הרבי הציב יעד שאפתני לחסידים: הקמה של שבעים ואחד מוסדות, ארגונים ומבני פעילות חדשים בתוך שנה.
הרבי בהתוועדות לציון יום הולדתו השבעים (תשל”ב, 1972)
תגידו להם שהם יכולים, תעצימו אותם
“כאשר אדם חוטא, חלילה, יש להדגיש בפניו ובפני אחרים את היכולת שלו לקום ולתקן את מעשיו. חשוב לחדד באוזניו כי השם אינו מעמיד את האדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו, ולכן עצם העובדה שהוא מתמודד עם ניסיון מלמדת כי יש בו את הכוחות לעמוד באתגר בהצלחה.
המילים עצמן הן בעלות משמעות חשובה ויוצרות מציאות: כאשר מבטאים במילים את היכולת לתקן את המעשים, המילים הללו מוציאות לאור עולם את הכוחות הטמונים בנפשו של האדם והם מסוגלים לפעול בעוצמה כנגד האתגרים”
לימוד התורה מעורר את המודעות הפנימית
“לימוד התורה מלווה את חיינו מאז ומקדם… שכן לימוד התורה וחוכמתה האינסופית – בהיותה נובעת מחוכמתו של הבורא – מעניקה ללומד הבנה מעמיקה על גדולתו של הא-ל יתברך והבריאה שלו, ומחוללת שינוי בחלק הרוחני באישיותו… בהשפעת לימוד התורה, האדם מתעורר לתת ביטוי למודעות הפנימית שלו… וכתוצאה מכך ייתן, למשל, צדקה לעני מתוך תחושת קרבה והזדהות עם ברואיו של הבורא”
אין דבר כזה “תקוע”. אם אתן שם, יש לזה סיבה
גברת מרים סברדלוב היא מחנכת ותיקה המתגוררת בניו יורק. תקלה לא צפויה לימדה אותה שיעור לחיים.
בסוף שנות השישים נסעתי עם עוד כעשרים נשים לכנס נשי חב”ד בדטרויט, מישיגן. הכנס התקיים בחציו השני של השבוע, וביום שישי בבוקר היה עלינו להמריא בחזרה מדטרויט לניו יורק, במטרה להגיע הביתה מספיק זמן לפני השבת.
אולם התוכניות השתבשו לחלוטין. בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי החלה להשתולל סופת שלגים איומה ושדה התעופה נסגר. אף מטוס לא הורשה להמריא או לנחות. ציפינו לשמוע מצוות הקרקע כי משהו משתנה, אך איש לא היה שם כדי להרגיע אותנו. העננים לא הראו סימני התפזרות. נתקפנו היסטריה. יותר ממאה ילדים המתינו לנו בבתים, לצד בני זוג שייאלצו לארגן לבדם את כל צרכי השבת – ומה אתנו עצמנו? היכן נעשה את השבת?
אחת מחברותיי ניגשה אל הטלפון והתקשרה למשרדו של הרבי בניו יורק. המזכיר האישי של הרבי ענה לשיחה, והיא פשוט אמרה: “אנחנו תקועות בדטרויט”. היא ביקשה להעביר את אותות המצוקה שלנו לרבי.
כעבור דקה שב המזכיר אל הטלפון ואמר: “הרבי מבקש לדעת מה כוונת הביטוי ‘תקועות'”, והיא הסבריה בהיסטריה: “אנחנו מעוכבות כאן בדטרויט ולא יכולות לחזור הביתה לשבת!”.
המזכיר קטע את שטף דבריה ואמר: “הרבי מכיר את הביטוי, הוא יודע את משמעות המושג. הרבי מבקש לומר שיהודי לעולם אינו תקוע, הוא נמצא היכן שהוא צריך להיות. לכן, אם אתן נמצאות בדטרויט, אינכן תקועות שם – כנראה שעליכן להיות שם”.
לא היינו זקוקות ליותר מהמסר המעודד הזה. קפצנו מהכיסאות והתחלנו להתרוצץ בשדה התעופה. הוצאנו את כל ערכות ‘נרות השבת’ שהיו בתיקים שלנו, איתרנו נשים יהודיות והענקנו להן אותן. כי אם אנחנו כאן, יש לכך סיבה.
מאז חלפו שנים, אך עד היום אני פוגשת עוד ועוד נשים ברחבי ארצות הברית שמקיימות את מצוות הדלקת הנרות בכל ערב שבת כתוצאה מאותו מפגש ‘מקרי’ בטרמינל, בצל סופת השלגים בדטרויט.
הרבי בהתוועדות
חמש דקות הפכו את החיים של נחום
בגיל שש עשרה החליט נחום מרקוביץ’ לעזוב את משפחתו בישראל ולעבור ללמוד בישיבה בניו יורק. אך האופי התוסס והנמרץ שלו היווה מכשול. לא התאים לו לשבת שעות ארוכות ליד שולחן, לרכון על הספרים וללמוד. הוא לא מצא את מקומו בישיבה.
נחום הצעיר חיפש משהו שימלא אותו, והתחיל להתנדב בארגון ה”שמירה” השכונתי. ביחד עם צעירים נוספים הוא יצא למשימות ופטרולים ברחובות השכונה וטיפל בבעיות סדר וביטחון. אבל גם התעסוקה הזו לא סיפקה אותו. הוא הרגיש שהוא נופל בין העולמות ולא יודע לאן הוא רוצה להגיע בחיים. הוא החליט להיכנס לפגישה אישית עם הרבי ולשטוח בפניו את מצוקתו.
נחום הגיש לרבי מכתב קטן, בו הוא שפך את ליבו. בלי טשטושים ובלי מריחות, הוא כתב ‘דוגרי’. “אני עובד בחברת השמירה השכונתית, אך אין לי סיפוק אמיתי משום דבר. אינני רואה מה התכלית שלי בחיים. בנוגע ללימוד התורה בישיבה, פשוט לא בא לי ללמוד, זה לא מעניין אותי, אבל בכל זאת אינני מרוצה מהמצב. כואב לי שאינני מוצא את עצמי”.
הרבי בירך אותו שיסתדר וימצא את מקומו בעולם, ואחר כך התייחס לתוכן המכתב בגישה מקורית. הרבי אמר לנחום: “תלמד מדי יום קטע קטן בפרשת השבוע, ועוד קטע בתורה שבעל פה. מה שחשוב הוא שהלימוד יימשך חמש דקות ביום בלבד, לא יותר. אל תלמד יותר מהזמן הקצוב הזה. אחת לתקופת זמן תוסיף עוד דקת לימוד אחת”.
העצה הזו התבררה כגאונית: נחום התחיל ללמוד מדי יום קטע בפרשת השבוע עם פירושו של רש”י על הפסוקים. הוא היה מביט בשעון ומוודא שהלימוד נמשך חמש דקות ולא יותר. לא פעם הוא נאלץ לעצור באמצע משפט, באמצע סיפור מרתק – והתוצאה: זה גרם לו לחשוב כל היום על תוכן הלימוד. הוא התחיל לחוש שהוא משתוקק לחזור לחמש דקות הלימוד כדי להמשיך את הסיפור שנקטע בשיאו. אחת לתקופה התארך מקטע הלימוד, ונחום קיבל בחזרה את טעם התורה וחייו השתנו.