סיפורים, תמונות וסרטונים על הרבי

הרב זלמן ליפסקר פועל בשליחות הרבי בפילדלפיה שבפנסילבניה למעלה מחמישים שנה. אחד הסיפורים שהוא לעולם לא שוכח, קרה בקיץ 1961.

השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. בתום ערב של לימודים אינטנסיביים, נמנמתי מעט על הספסל בבית הכנסת של הרבי בברוקלין. לפתע הרגשתי טפיחה על הכתף. ניתרתי ממקומי, ומול עיני עומד מזכירו האישי של הרבי, הרב חיים מרדכי חודוקוב.

“יש לי עבורך משימה דחופה לביצוע עוד הלילה”, אמר המזכיר. “עליך להעביר זוג תפילין לכתובת מסוימת באזור לונג ביץ’, על קו החוף של לונג איילנד. גר שם יהודי בשם לואיס שלדר, ועליך להדריך אותו כיצד להניח את התפילין. אנא, השתדל לעמוד בפתח ביתו בשש בבוקר בדיוק, משום שלפני שש הוא ישן ובשש הוא יוצא לעבודה”.

קמתי מהספסל, שטפתי את פניי והייתי מוכן לצאת לדרך. בשעה שש בדיוק הקשתי בדלת משפחת שלדר. לואיס הופתע למדי למצוא אותי. הדרכתי אותו כיצד להניח את התפילין ואחר כך התפתחה בינינו שיחה קצרה.

“הרבי שלך הוא משהו מיוחד”, אמר לי לואיס. “הלילה ביקרתי אצלו בפגישה אישית, ובתוך השיחה הוא התעניין האם אני מניח תפילין. עניתי שאין לי תפילין ואינני יודע כיצד להניח אותן. עברנו לדבר על נושאים אחרים, ושוב חזר הרבי ושאל: “ואם אשלח מישהו להדריך אותך, האם תניח תפילין?”. לא הייתה לי ברירה והשבתי בחיוב. בהמשך השיחה התעניין הרבי בסדר היום שלי, מתי אני קם בבוקר ומתי אני יוצא לעבודה. והנה, חלפו כמה שעות ואתה מופיע כאן אך ורק עבורי ועבור המצווה היחידה הזו. הרבי שלך הוא יוצא מן הכלל”.

השארתי לו את התפילין ובזאת הסתיימה שליחותי. לא פגשתי בו שוב, אבל כעבור שנים רבות קיבלתי שיחת טלפון מישראל. על הקו הייתה אישה שלא הכרתי. היא התעניינה האם אני זוכר את פרטי המקרה ההוא, וסיפרה כי היא בתו של אותו לואיס שלדר. באותו בוקר שאביה הניח את התפילין היא התעוררה מוקדם וראתה הכול. המראה הותיר עליה רושם משמעותי ועורר בה מחשבות עמוקות על תכלית החיים. בעקבותיה עברה המשפחה כולה תהליך והחלה לשמור מצוות, וכיום היא ומשפחה מתגוררים בישראל.

“בעוד ימים אחדים אני חוגג את יום הולדתי השמונים, ויהיה זה כבוד גדול עבורי אם הרב יואיל להשתתף בחגיגת יום ההולדת שלי”, כך התחילה שיחת הטלפון בין מר ג’רי גרפסטיין, יהודי חם וסנטור ותיק בפרלמנט הקנדי, לבין הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי.

הרב הציץ ביומנו האישי וגילה כי יש לו התחייבויות קודמות ולא יוכל לצאת מהארץ באותו מועד. “אשמח לפחות להתברך מפי הרב בטלפון”, התעקש הסנטור, “בימים אלו אני משיק מיזם עסקי ענק שהשקעתי בו המון כסף, בתחום הפצת עיתונים בסינית וביפנית, ואני זקוק לברכת שמים להצלחת הפרויקט”.

הרב העניק ברצון את ברכתו, ואחר כך שאל בסקרנות: “מה פתאום עכשיו, בגיל שמונים, אתה מתחיל השקעות חדשות ולא פשוטות, במקום לנוח ולטייל?”.

כתשובה, ביקש הסנטור לספר לרב סיפור:

כשחגגתי את יום הולדתי החמישים, עברתי משבר אישי והתקשיתי להמשיך בחיים. שאלתי את עצמי: מה הספקתי? לאן הגעתי? חברים סביבי התעשרו, הקימו חברות והותירו חותם, ומה אני הספקתי? דעכתי אל תוך עצמי ולא מצאתי טעם להמשיך בסדר היום שלי.

אשתי שכנעה אותי לנסוע לרבי מליובאוויטש ולשוחח אתו על מצבי. נסעתי לניו יורק וסיפרתי לרבי מה מעיק לי.

הרבי הרצין ושאל אותי: “מי היה המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי?”, עניתי: “משה רבינו”.

“ובאיזה גיל התחיל משה להנהיג את העם?”, שאל הרבי. לא ידעתי את התשובה, והרבי השיב בעצמו: “בגיל שמונים”.

“כיצד אדם מבוגר בן שמונים לקח על עצמו משימה אדירה של הנהגת עם, ועוד עם מורכב כמו שלנו?”, שאל אותי הרבי, והשיב תשובה מפעימה שלא יוצאת מהראש שלי עד היום הזה: “משה רבינו לא הביט אף פעם אחורה. הוא לא שאל: ‘מה כבר עשיתי?’. הוא תמיד הביט קדימה וחשב: ‘מה עוד עליי לעשות?’. ככל שאדם מסתכל קדימה ושואל את עצמו מה מוטל עליו לעשות, הוא נשאר צעיר; כשהוא מפנה את הפנים לאחור, הוא הופך להיות זקן”.

“דברי הרבי”, סיים הסנטור ה’צעיר’, “היו לי כמו אבקת קסמים. הם השיבו אותי לחיים. וכעת, כשאני חוגג את יום הולדתי השמונים, זאת ההזדמנות עבורי לממש את הוראת הרבי מלפני שלושים שנה”.